רש"י על תענית כ״ד א:ט״ז

16 רַב אִיקְּלַע לְהָהוּא אַתְרָא, גְּזַר תַּעֲנִיתָא וְלָא אֲתָא מִיטְרָא. נְחֵית קַמֵּיהּ שְׁלִיחָא דְצִבּוּרָא, אֲמַר ״מַשִּׁיב הָרוּחַ״ וּנְשַׁב זִיקָא, אֲמַר ״מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם״ וַאֲתָא מִיטְרָא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי עוֹבָדָךְ? אֲמַר לֵיהּ: מַיקְרֵי דַרְדְּקֵי אֲנָא, וּמַקְרֵינָא לִבְנֵי עַנְיֵי כִּבְנֵי עַתִּירֵי. וְכֹל דְּלָא אֶפְשָׁר לֵיהּ — לָא שָׁקֵלְינָא מִינֵּיהּ מִידֵּי. וְאִית לִי פִּירָא דִכְווֹרֵי, וְכׇל מַאן דְּפָשַׁע מְשַׁחֵידְנָא לֵיהּ מִינַּיְיהוּ, וּמְסַדְּרִינַן לֵיהּ וּמְפַיְּיסִינַן לֵיהּ עַד דְּאָתֵי וְקָרֵי.